עטופים בטראומה
כָּל אַבָּא מַעֲבִיר אֶת זֶה הָלְאָה. בְּשֶקֶט, בִּתְנוּעוֹת, בִּתְגוּבוֹת בִּרְמִיזוֹת שֶל אִמָּא.
ניתאי וולפסון, 27, מלוחמי צוק איתן, כתב שיר על פוסט טראומה - הנכות השקופה שזולגת מדור לדור, שמעבירים אותה הלאה בשתיקה, שמטביעה חותם על כל המשפחה
תקציר הכתבה
בכל בית | ניתאי וולפסון
בְּכָל בַּיִת לְאַבָּא יֵש דָּם עַל הַיָּדַיִם
אִם לֹא אַבָּא אָז סַבָּא.
אִם לֹא סַבָּא אָז דּוֹד.
אִם לֹא דָּם שֶל מְחַבֵּל אָז דָּם שֶל פָּצוּעַ,
שֶל חָבֵר, שֶל מְפַקֵד.
אִם לֹא פָּגַע בְּדִיוּק אוּלַי שִגֵּר פָּגָז בְּאַקְרַאי
אוּלַי יָרָה לְכִיווּן הָאוֹיֵב.
(זֶה לֹא בֶּאֱמֶת מְשַנֶּה)
כָּל אַבָּא רָאָה אֶת הַמָּוֶת בְּמֶרְחָק מֶטְרִים.
אוּלַי הוּא הִשְתַּנֵּק וּבָכָה.
אוּלַי הוּא הֵגִיב בְּקוֹר רוּחַ וְיָרָה.
(בְּדֶרֶךְ כְּלָל סְתָם שָתַק וְלָמַד לְהֵירָדֵם מַהֵר.)
כָּל אַבָּא מַעֲבִיר אֶת זֶה הָלְאָה.
בְּשֶקֶט, בִּתְנוּעוֹת, בִּתְגוּבוֹת
בִּרְמִיזוֹת שֶל אִמָּא.
לְכָל אַבָּא תְּגוּבָה פְּרָטִית
לְסוּג פְּרָטִי שֶל חֲדָשוֹת.
אַבָּא, עַכְשָיו גַּם אֲנִי כָּמוֹךָ.
מוּכָן לְהִשְתַּתֵּק בְּשִֹיחוֹת מְסֻיָּמוֹת.
אוֹ לְהִיזָכֵר וְלִשְכּוֹחַ מַהֵר.
מוּכָן לְלַטֵּף רֹאש תִּינוֹק
לְהַבְטִיחַ, שֶזֶּה בְּנִי לְשָלוֹם יֻלַּד.
עַכְשָיו גַּם לִי יֵש דָּם עַל הַיָּדַיִם.
מתוך הספר "שיח לוחמים צוק איתן" (הוצאת תנועת תרבות)
דבר המחבר:
"השיר נכתב אחרי שהבנתי שבכל משפחה ובכל בית יש מחיר ללחימה. מאחורי השיר עומדת החוויה הראשונית שהייתה לי אחרי צוק איתן. שירתי בגדוד 50 של הנח"ל ובמהלך המבצע נפצעתי מפגיעת טיל בבית חאנון. הייתי מאושפז וכשחזרתי הביתה, למשגב, השכנות חיבקו אותי, השכנים דיברו איתי וראיתי שהם מבינים. גם הם היו פעם בלבנון או בעזה. פתאום היה לי נושא שיחה חדש ומשותף עם המבוגרים והבנתי אחרת סיפורים של סבא שלי ממלחמת העצמאות.
"אני לא סובל מפוסט טראומה וגם לא אבא שלי, ששירת בקרבי. האבא בשיר הוא מטאפורי. אבל אני בטוח שהחברים שלי ואני יצאנו מצוק איתן עם חוויה קשה. בגיל מאוד צעיר עברנו משהו מאוד אלים. בבת אחת הרגשנו זקנים. השיר גרם למשפחה שלי, לבת הזוג ולחברים להבין אותי אחרת".
