הצעד הראשון לבלימת המגיפה: תפסיקו למרוח אותנו

לא הבדיקות, לא הסגר, לא האכיפה ולא הביורוקרטיה: לפני הכול, גל הקורונה הנוכחי נראה כמו תוצאה של משבר אמון

מיקי לוי

אינפוגרפיקה: שרון רודניק

12.7.20

1

ד"ר איימי אקטון נחשבת לגיבורה אמריקאית. הרופאה הבכירה, שניהלה את מערכת הבריאות של מדינת אוהיו בארצות הברית, זכתה לשבחים על ניהול משבר הקורונה. זה לא קרה רק בזכות מדיניות בדיקות, וגם לא בזכות קטיעת שרשראות הדבקה – אלא בזכות מדיניות ההסברה של אקטון.

בניתוח לשוני־סטטיסטי שערכו בניו יורק טיימס על התדריכים היומיים של ד"ר אקטון, התברר שהם נשענים על ארבעה יסודות: כנות, פתיחות, פשטות ואמפתיה.

לצפייה, לחצו על התמונה

התוצאה הייתה, נכון לתחילת חודש יוני, שאוהיו דורגה במקום ה–35 מתוך 50 מדינות ארצות הברית במספר הנדבקים היומי ל–100,000 איש (ע"פ נתוני AP).

לפני חודש אקטון התפטרה. טוב, אולי "התפטרה" זו לא המילה הנכונה. היא אכן עזבה את תפקידה כמנהלת מערכת הבריאות של אוהיו, אבל יותר נכון להגיד שהיא "זזה הצדה". היא הרגישה שמדיניות הסגרים שלה עוררה יותר מדי זעם ותסיסה פוליטית (בעלי עסקים הגישו נגדה תביעות, מפגינים חמושים עמדו מול ביתה, ויהדותה הייתה כר להתבטאויות אנטישמיות) ולכן החליטה לא למשוך אש כדי לא לפגוע בהישגים, התפטרה, וממשיכה לייעץ למושל אוהיו בניהול המשבר.

המושל, אגב, ניסה למשוך את הביקורת אליו כדי שאקטון תוכל להמשיך בעבודתה: "אני נבחר הציבור", כתב בעמוד הטוויטר שלו, "אם אתם לא מרוצים מהמדיניות – תפגינו נגדי".

לא הצלחנו לאתר את מכתב ההתפטרות המלא של אקטון, אבל כל הדיווחים על המהלך מצטטים אותה באמירה אחת בלבד, המופנית לתושבי אוהיו: "אתם הצלתם חיים. אתם עשיתם את זה. אני גאה להמשיך לעבוד לצדכם". מדינת אוהיו מדורגת היום בארצות הברית במקום ה–38 מתוך 50 בנדבקים חדשים ליום ל–100,000 איש (ע"פ נתוני ניו יורק טיימס).

2

פה בישראל התפטרה לאחרונה פרופ' סיגל סדצקי, מי שעמדה בראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות. פרופ' סדצקי עזבה את תפקידה על רקע ביקורת קשה מצד גורמים – יותר נסתרים מגלויים – נגד המדיניות שהתוותה במשבר הקורונה. אין לנו את הכלים לשפוט אם הביקורת הזו מבוססת. מה שיש לנו הוא את מכתב ההתפטרות שלה, בן כ–4,000 מילה.

המכתב ארוך ומפורט, הוא כולל המלצות מקצועיות, עובדות ועמדות ניכר ממנו שלאורך פעילותה בזמן המשבר, פרופ' סצדקי ראתה לנגד עיניה רק את מיגור המגיפה ואת שליחותה הציבורית. אבל החלק החשוב לנו הוא המסר לציבור, האופן שבו פרופ' סדצקי רואה את המבט על ההתנהלות שלה. לכן חילצנו מהמכתב את החלקים הנוגעים ללקיחת האחריות, ומנגד להטחת ההאשמות. זו התוצאה:

בנוסף, חיפשנו במסר של פרופ' סדצקי התייחסות לציבור הישראלי, בדומה לאמירה של ד"ר אקטון. ההתייחסות הישירה היחידה הייתה מקצועית, אך לדעתנו היא חושפת גם משהו מתפיסת עולמם של האמונים על בריאות הציבור: "אין להתפתות", כתבה פרופ' סדצקי, "לצעדים שאין בהם תועלת אפידמיולוגית (סגרים תזזיתיים, כתיבת תנאי תו סגול מפורטים שלא תואמים את התרבות הישראלית, או בדיקות נרחבות באוכלוסיות א־תסמיניות(".

משהו במשפט "תנאי תו סגול שלא תואמים את התרבות הישראלית" תפס את תשומת ליבנו. מהי בדיוק אותה "תרבות ישראלית"? אין לנו אלא לנחש. לאור המדיניות המחמירה של משרד הבריאות בזמן המשבר ואף ביציאה ממנו – שאיפה לסגור כמה שיותר ולפתוח כמה שפחות – אפשר לעשות ניחוש מושכל יותר: בהנהגה סברו שהציבור פשוט לא יעמוד בכללי התו הסגול. להנהגה, כך נראה, אין אמון בציבור הישראלי.

3

נדמה שבמהלך כל המשבר ננקטה מול הציבור הישראלי גישה של פטרונות וחוסר אמון, בעוד שמה שנדרש – מעבר לניהול תקין – היו אמפתיה, פתיחות וכנות.

כך, למשל, נראה התדריך של שר הבריאות יולי אדלשטיין ב–28 ביוני, כאשר ממדי ההתפרצות השנייה כבר היו ברורים:

כפי שאפשר לראות, בהצהרה זו היו בעיקר נזיפות, סגירת חשבונות והטחת האשמות. נעדרו מהנאום, למשל, הכרה בכך ששתי ההחלטות הראשונות של משרד הבריאות תחת אדלשטיין היו הפתיחה הבלתי מבוקרת של מערכת החינוך – והיתר להסיר את המסכות במרחבים פתוחים למשך שבוע בגלל גל החום.

בשבוע שעבר חשף רועי ינובסקי בכאן 11 כי זמן קצר לאחר שהשר אדלשטיין הכריז על הגבלות חדשות בנוגע לאירועים, הוא השתתף במסיבת יום הולדת רבת משתתפים לרעייתו.

המסיבה הייתה בהתאם לתקנות שהיו נכונות לאותה שעה (ההגבלות נכנסו לתוקף רק ביום שלמחרת); הביקורת הייתה על הדוגמא האישית של השר. זו הייתה תגובתו:

זוהי תגובה מאלפת, כי נדמה שהיא משקפת עד כמה שר הבריאות כשל בקריאה של הסערה הציבורית. זה לא היה עניין של הפרה או אי־הפרה של ההנחיות, אלא בדיוק ההיפך: ההיצמדות האדוקה, הקיצונית, להנחיות כלשונן, באופן שמאפשר לעוות את הרוח העולה מהן: תתאפקו עם המסיבות. מילא ששר הבריאות לא הצליח להתאפק, אבל גם לא להכיר בזה?

מעניין להשוות זאת לאמירה של השר צחי הנגבי, לפיה "השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול זה ממש חרטא". האמירה הזו תפסה את כל הכותרות הגדולות (ואולי אף הייתה זרז למחאה), אך לפחות השר הנגבי גיבש דעה, התבשל איתה בדם ליבו, ביטא אותה בפתיחות (ובנמהרות) והתנצל על כך. מתגובתו של השר אדלשטיין, כמו גם מדבריו הקודמים, משתקף משהו אחר: חוסר יכולת להבין את המחשבה הציבורית ולדבר אליה, באופן שיאפשר ניהול תקין של המשבר.

4

בהצהרתו מיום חמישי האחרון, נראה שהאסימון כבר נחת אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו – שהצהרותיו לרוב מתונות יותר ומחושבות יותר. הפעם נתניהו כבר הכיר בפני הציבור באחריות שלו: "אני לוקח על עצמי את האחריות לצעד הזה", אמר על המדיניות שהובילה להתפרצות הנוכחית, "ואני לוקח על עצמי את האחריות לתקן אותו". הוא גם הביע הבנה ואמפתיה למצוקה הכלכלית שנוצרה.

ובכל זאת, רה"מ עדיין לא הצליח להתאפק, וניסה בפתח דבריו לעורר את הרושם שהמצב הקשה שאליו נקלעה ישראל, הוא מעין "פורס מז'ור" שמתרחש בכל העולם: "אנחנו בעיצומה של סערה עולמית ומתגברת", אמר, "אנחנו בעיצומו של הגל השני של הקורונה. הוא הגיע אלינו, הוא הגיע גם למדינות אחרות; להערכתי הוא לא יפסח על אף מדינה, כמעט".

זה אולי נכון וזה יתברר בהמשך, אבל נכון לעכשיו, נראה שישראל נמצאת במצב ייחודי למדי:

לאור הקשיים בנתוני קורונה, אין בגרפים האלה המלצה ללמוד שישראל במצב גרוע יותר משאר העולם (אם כי בהחלט ניתן לראות ירידה משמעותית בקרב המדינות הנבחרות, לעומת מגמת זינוק בישראל), אלא לכל הפחות לומר שההשוואה לעולם היא בעייתית ומסיטה את העין הציבורית מהעיקר.

5

השורה התחתונה: במדינה דמוקרטית, שיתוף פעולה של הציבור הוא מרכיב קריטי במיגור מגיפה. הציבור לא ישתף פעולה אם לא יהיה לו אמון בהנהגה. וכדי שזה יקרה, ההנהגה צריכה לתת בו אמון. אף פעם לא מאוחר להודות בטעויות, לדבר בכנות ובפתיחות, גם אם האמת קשה, לגלות אמפתיה ושותפות גורל, לדבר בגובה העיניים, להפסיק למרוח.