מענקי נתניהו: שליפה מהמותן או שינוי גישה?

1

כן, גם ראש הממשלה נתניהו היה מודע לסמליות: אביר השוק החופשי ידע באותו רגע בשבוע שעבר, כשהציג את התוכנית הכלכלית המי־יודע־כמה, שהרבה גבות יורמו כאשר יכריז על מתן מענק לכל אזרח (750 ₪) ולכל משפחה (עד 3,000 ₪). קצבה חד פעמית, אם תרצו. המטרה, כך טען, היא "להניע את גלגלי המשק", ויש בזה לא מעט היגיון כלכלי. אבל במצב שאליו ישראל נקלעה (והשאלה איך זה קרה כל כך מהר דורשת דיון מעמיק בפני עצמו), אפשר להטיל ספק בנוגע להצלחה של המהלך, וגם בנוגע למניעיו – בעיקר לאור מה שמסתמן כמו מדיניות שליפה מהמותן.

הגישה של נתניהו בנוגע למדיניות רווחה היא ידועה ולגיטימית, גם אם שנויה במחלוקת, ועל הצלחתה או כשלונה אפשר להתווכח. אבל אם ראש הממשלה סבור עכשיו שהפתרון, בניגוד לתפיסת עולמו, הוא לתת כסף לאזרחים, יש כמה דברים שכדאי לבחון מחדש.

2

נתחיל במובן מאליו, גרף שפרסמנו בתחילת מאי, בימים הטובים ההם שנדמה היה שהמגיפה מאחורינו, והאתגר המרכזי היה שיקום המשק. הגרף מבוסס על נתוני OECD, ולקחנו ממנו 10 מדינות נבחרות, כולל ישראל, כדי לבחון את רשת הביטחון החברתית שכל מדינה העמידה לרשות אזרחיה לפני המשבר. הנתונים מונחים בגרף מתחת, אבל אפשר למעשה לראות אותם היטב בפניהם של אזרחים רבים שמוצאים את עצמם במצוקה, כמו גם במחאת העובדות והעובדים הסוציאליים.

מערך התמיכה במשקי הבית, באמצעות קצבאות שונות, מביא תמונה דומה:

המדיניות הכלכלית של ישראל, שדגלה לאורך שנים ב"עבודה ולא קצבה" (שוב, יש לא מעט מומחיות ומומחים שיגידו שזו הדרך הנכונה), אכן הביאה אותנו למצב של אבטלה נמוכה מאוד ביחס למדינות מפותחות רבות. זה גם אומר שישראל למעשה, לא הייתה ערוכה למקרה כל כך קיצוני של זינוק באבטלה. הממשלה פשוט לא רגילה להוציא כל כך הרבה כסף על אבטלה:

זה גם עשוי להסביר מדוע בשיא המשבר, כאשר מדינות אחרות בעולם הוציאו לפועל תוכניות שנועדו למנוע פיטורים (ידוע במיוחד הוא מה שקרוי "המודל הגרמני", של השלמת השכר למעסיקות ולמעסיקים ע"י הממשלה) – המדיניות בישראל הייתה לראות מה קורה ורק אז להגיב:

וגם כשכבר הגיבו, זה היה מעט מדי ביחס למדינות אחרות:

3

דבר נוסף שהתרענו עליו בעבר – ושנכון למועד כתיבת שורות אלה, עדיין לא קיבל מענה ראוי – הוא הצורך בייעוד התמיכה לאוכלוסיות שצריכות אותה. כפי שהראינו בדאטה־סטורי לפני חודש, יש הבדלים גדולים בפגיעה הכלכלית בין עשירונים, עצמאים לעומת שכירים וכו'.

הדבר הזה בא לידי ביטוי גם בהקצאת המשאבים לטיפול באוכלוסיות המוחלשות ביותר. הנה, למשל, ההשקעה של ישראל בקצבאות זקנה, לפי מדד של OECD מ–2015:

אפשר להגיד שחלק מזה נובע מהעובדה שישראל היא מדינה צעירה יחסית, כך שההשקעה המועטה מגלמת את מספר האזרחיות והאזרחים הוותיקים. אבל כידוע, קצבת הזקנה בישראל שמעניק ביטוח לאומי – 1,558 ₪ ליחיד לחודש – לא מאפשרת קיום בכבוד. המדינה, במקרה הזה, מסתמכת על החיסכון הפנסיוני שנכפה על כל אחת ואחד מאיתנו. ובכן, זו התוצאה:

4

אפשר להבין במידה מסוימת את המדיניות, שכן מדובר באירוע דינמי, מתגלגל, ולעתים אין ברירה אלא לפעול במתכונת של ניסוי וטעיה, "גישת האקורדיון" כפי שקרא לה נתניהו.

חסד נוסף לממשלה ניתן למצוא בהשוואת השירותים החברתיים בישראל לעומת מדינות ה־OECD. במדד הזה, ישראל נמצאת במקום גבוה ומכובד:

בין השירותים האלה ישנם הבריאות והחינוך, שהם אכן זולים בארץ ובמידה מסוימת (עם קצת הסתייגויות) אפשר לומר שהם שווים לכל נפש.

העובדה שאלה שתי המערכות שקורסות עכשיו מבהירה עד כמה המשבר הזה ייחודי, וכמה חשוב לייצר מדיניות חדשה לגמרי, שתתאים למציאות חדשה לגמרי.