לא עוצמים עין: 7 באוקטובר הצית את הטראומה של פדויי השבי מיום כיפור

מתקפת הטרור והמלחמה שפרצה בעקבותיה גרמה לרגרסיה רגשית ותפקודית של ממש בקרב רבים מפדויי השבי בישראל. התמונות הקשות מהעוטף, הסרטונים של החטופים וההפגנות בדרישה לשחרורם המיידי, הציפו מחדש את זיכרונותיהם, את תחושת ההפקרה והבגידה, וגם את הסימפטומים שאיתם הם חיים כבר 50 שנה. דוח מיוחד

יזהר דמארי (מימין), יורם לניאדו ואמנון שרון. צילומים: איל יצהר

מתקפת הטרור והמלחמה שפרצה בעקבותיה גרמה לרגרסיה רגשית ותפקודית של ממש בקרב רבים מפדויי השבי בישראל. התמונות הקשות מהעוטף, הסרטונים של החטופים וההפגנות בדרישה לשחרורם המיידי, הציפו מחדש את זיכרונותיהם, את תחושת ההפקרה והבגידה, וגם את הסימפטומים שאיתם הם חיים כבר 50 שנה. דוח מיוחד

יזהר דמארי (מימין), יורם לניאדו ואמנון שרון. צילומים: איל יצהר
יזהר דמארי (מימין), יורם לניאדו ואמנון שרון. צילומים: איל יצהר

מתקפת הטרור והמלחמה שפרצה בעקבותיה גרמה לרגרסיה רגשית ותפקודית של ממש בקרב רבים מפדויי השבי בישראל. התמונות הקשות מהעוטף, הסרטונים של החטופים וההפגנות בדרישה לשחרורם המיידי, הציפו מחדש את זיכרונותיהם, את תחושת ההפקרה והבגידה, וגם את הסימפטומים שאיתם הם חיים כבר 50 שנה. דוח מיוחד

לא עוצמים עין: 7 באוקטובר הצית את הטראומה של פדויי השבי מיום כיפור

מתקפת הטרור והמלחמה שפרצה בעקבותיה גרמה לרגרסיה רגשית ותפקודית של ממש בקרב רבים מפדויי השבי בישראל. התמונות הקשות מהעוטף, הסרטונים של החטופים וההפגנות בדרישה לשחרורם המיידי, הציפו מחדש את זיכרונותיהם, את תחושת ההפקרה והבגידה, וגם את הסימפטומים שאיתם הם חיים כבר 50 שנה. דוח מיוחד

יזהר דמארי (מימין), יורם לניאדו ואמנון שרון. צילומים: איל יצהר

רנן נצר

יחד עם

26.3.2024

תקציר הכתבה

"כשאני נכנס הביתה, אני קודם כל מביט לכל הצדדים כדי לראות שלא מחכה לי שם אחד השומרים מהשבי הסורי. אחר כך אני מדליק אור בשירותים, בודק שגם שם אין שומר. זה לא היה כך לפני 7 באוקטובר. מאז שהמלחמה פרצה, אני כל הזמן דרוך. אולי זה בגלל המראות של המחבלים מסתובבים ביישובים שלנו, נכנסים לבתים וכל הדיבורים על כך. התמונות מהעבר חוזרות לי".

אל"ם (במיל') אמנון שרון, בן 76, נפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור ושוחרר כשמונה חודשים לאחר מכן. הוא היה אז קצין שריון, נשוי ואב לבן, וציפה להולדת בנו השני. "נולדתי בשבי, במחנה מעצר בקפריסין, שאליו נשלחו הוריי ניצולי השואה אחרי שאוניית המעפילים שלהם ("חיים ארלוזורוב") עלתה על שרטון", הוא מספר. 

25 שנה לאחר מכן, שרון היה אחד מ-301 חיילי צה"ל שנפלו בשבי. רובם נתפסו בחזית מצרית, חלקם בסוריה ומעטים גם בלבנון. מתקפת הטרור והמלחמה שפרצה ברצועת עזה, בדיוק 50 שנה אחרי אותה מלחמה, החזירו אותו באחת אל היום שבו מצא את עצמו בצד הלא נכון. "לא יעזור כלום, מהשבי אי אפשר להשתחרר", הוא אומר.

בישראל חיים כיום כ-530 פדויי שבי הזוכים להכרת מערכת הביטחון. כ-300 מהם מוכרים גם כנכי צה"ל. עבור חלקם, הטלטלה האדירה שגרמה מתקפת הטרור וחטיפתם של יותר מ-240 אזרחים וחיילים על-ידי מחבלי חמאס, גרמה לרגרסיה רגשית ותפקודית של ממש. תחושות וזיכרונות קשים מתקופת השבי מלווים את הפדויים. תחושות ההפקרה והבגידה שוב מציפות אותם. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים שהיו איתם מאז – שוב מחריפים.

הפגנות ב"כיכר שבויי סוריה" אז (כיום כיכר רבין) וב"כיכר החטופים" כיום. צילום רפרודוקציה: איל יצהר, צילום עכשווי: רויטרס

יגאל כוחלאני, יו"ר "ערים בלילה", עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, מספר כי מאז פרוץ המלחמה פדויי שבי רבים פונים לסיוע נפשי או מבקשים סיוע נוסף מאגף השיקום במשרד הביטחון. "חלקם שקועים מאוד בזיכרונות, סובלים מחוסר ריכוז, חזרו למצב שבו הם לא ישנים בלילה. הלילות הם הכי קשים", הוא מספר. "יש דברים שמדליקים את חוסר השינה, וזה קורה בשנייה אחת. מספיק לראות תמונה מסוימת שמחזירה לסיטואציה מהשבי".

כוחלאני נפל בשבי המצרי כשהיה בן 19. "אני מכיר באופן אישי 15 פדויי שבי שמסתגרים בבית מאז 7 באוקטובר. אני שומע על זה מבנות הזוג שלהם או מהילדים. הם לא רוצים לצאת, מבקשים שיניחו להם. אנחנו יודעים בדיוק מה החטופות והחטופים שלנו עוברים עכשיו. יש אכזבה גדולה מכך שההיסטוריה חוזרת". 

מתי זה התחיל? 

"המצוקה הזו עלתה כבר ב-7 באוקטובר, עוד לפני שהתבררו מספרי החטופים. ההתחלה הייתה דומה מאוד למה שאנחנו עברנו: לבד, מכותרים, התחמושת שהייתה לנו אזלה, אין אספקה, והצבא הגדול והחזק לא מגיע. מחכים שעות, והשעות הופכות לימים, ואף אחד לא בא".

"ערים בלילה" לא נותרה מנגד ולאחר פרוץ המלחמה פנתה לגורמים השונים והציעה להעניק סיוע לחטופים ששוחררו משבי חמאס ולמשפחות שעדיין ממתינות ליקיריהן. 

גם פרופ' אבי עורי, רופא בכיר בבית החולים השיקומי רעות ומבכירי המומחים בתחום השיקום בישראל, נפל בשבי במלחמת יום כיפור ושהה בו במשך כחודשיים. הוא היה אז בן 25, רופא במילואים בתעלת סואץ. לאורך הקריירה שלו, הוא טיפל בפדויי שבי רבים. "אצל חלק מהם כל טראומה חדשה מחמירה את הפוסט טראומה. ראינו את זה במלחמת המפרץ, בתקופת הקורונה וביתר שאת במלחמת חרבות ברזל", הוא מסביר.

מה אתה שומע מהם בתקופה זו?

"הם מדווחים על סימפטומים כמו עוררות יתר, חלומות חדשים על תקופת השבי, הסתגרות בבית, חוסר רצון להיות בקשר עם אחרים. חלקם שוהים רק במקומות שקרובים לממ"ד. סימפטומים שמהם סבלו עד המלחמה - הוחרפו והתעצמו".

פרופ' אבי עורי ותיעוד חזרתו מהשבי המצרי. צילום ורפרודוקציות: אילן אסייג
פרופ' זהבה סולומון: "שבי לא הולך לשום מקום. דמיון לחוויה טראומטית תמיד יעלה רגישות ופגיעות. במלחמה הזאת יש אזכורים ברורים של דמיון לחוויה שפדויי השבי מיום כיפור עברו ואצל חלק מהם מתרחש מצב של ראקטיבציה, כלומר הדברים מתעוררים מחדש, הגם שקרו לפני 50 שנה"

היום זה גם נשים וילדים

בשנים האחרונות פרסם שומרים מספר כתבות על פדויי השבי מיום הכיפור. בשיחות שקיימנו עמם בתקופה הנוכחית, הצער והכאב שלהם על החטופות והחטופים בעזה שבים ועולים. הם אינם רוצים להתלונן על מצבם או להציג את עצמם כקורבן. יותר מכל, היו רוצים לסייע, לתמוך ולהעיד כי מחוויית השבי ניתן להשתקם - להקים משפחה ולסלול קריירה.

"אני חושב הרבה מאוד על החטופות והחטופים שלנו. הם חווים בשבי מצב אפילו יותר גרוע ממה שהיה לנו. תמיד דיברו על כך שהסורים הם עם קשה ואכזרי ושזה בא לידי ביטוי בעינויים שעברנו, אבל עכשיו האכזריות גדולה כל כך", אומר יזהר דמארי, בן 70 מהרצליה. "ביום כיפור זה היה צבא מול צבא, ובשעת מלחמה. היום מדובר באזרחים מול מחבלים, ללא שום הכנה מוקדמת, כולל ילדים, נשים וזקנים. אנחנו גם לא ישבנו מתחת לאדמה במרבית הזמן בשבי, כמו שקורה עכשיו במנהרות". 

דמארי מספר כי לא ישן כל הלילה שקדם לראיון. בערב, הוא צפה בסרטון שבו נראה מחבל עם סכין רוכן מעל שתי גופות ומתעלל בהן. "זה גרם לי לכל מיני מחשבות על ההתעללויות שעברתי בסוריה", הוא אומר. "השינה שלי תמיד רופפת, אבל עכשיו יותר מתמיד. זה זורק אותי אחורה ומציף דברים יותר מכפי שהיה בעבר, כי נושא השבי קיים ומדובר כל הזמן. אני שומע את הראיונות עם חטופים שחזרו ואת העדויות על פגיעות מיניות והתעללויות. זה מעורר דמיונות מאוד קשים ומשאיר אותי ער". 

7 באוקטובר החזיר באחת את דמארי, ששירת ב-1973 כחייל מודיעין במוצב החרמון, גם אל המחדל המודיעיני של המלחמה ההיא. "גם אז האיסוף עשה עבודה יוצאת מן הכלל, אבל לא מחלקת המחקר שאמונה על מתן הפרשנות. הייתי חלק ממערך האיסוף ואני יודע בדיוק מה העברתי אז, בלילה שבין שישי לשבת. זה בדיוק כמו באוקטובר האחרון", הוא מספר. "גם אצלנו המוצב לא נפל בשבת אלא בראשון בצהריים. החזקנו מעמד 24 שעות ללא כיבוש, וגם אז ישבנו, חיכינו לתגבורת ושאלנו את עצמנו איפה צה"ל. אף אחד לא הגיע. הכול חוזר על עצמו כמו קופי-פייסט. לא למדתם כלום? אני מקווה שזה לעולם לא יחזור על עצמו שוב". 

לדברי דמארי, חמשת החודשים הראשונים שלו בשבי היו הקשים ביותר ומלאים בחקירות ובהתעללויות. "אחרי זה הגיע הצלב האדום וגם כבר לא היו עינויים כי לא היה להם על מה לחקור אותנו יותר", הוא מספר. "אחת השאלות הראשונות שנשאלנו על ידי הקומנדו הסורי הייתה - איפה הבנות? הם חיפשו חיילות. בדיעבד התברר שעל החרמון היה תצפית סורית כל הזמן. בערב ראש השנה, כמה ימים לפני פרוץ המלחמה, ביקרו אותנו חיילות ששרו עם זמר. הסורים ראו אותן. הסברנו להם שאין בנות במוצב וקיבלנו על זה מכות. ברור לגמרי מה היו הכוונות שלהם. כשמדברים על החטופות זה מחיה את הזיכרון הזה. זה לא קל".

דמארי הוא עובד סוציאלי במקצועו. הוא נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה, וכיהן בעבר כמנכ"ל אקים לאפוטרופסות. היום, הוא חוזר לסיפורים ששמע מהוריו המנוחים, אחותו ואחיו על החודשים הארוכים שבהם הפגינו למען שחרורו בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). השבויים במצרים חזרו ראשונים והכיכר כונתה באותם חודשים "כיכר שבויי סוריה".

לדבריו, כמו לפני 50 שנה, אחיו פוקדים היום את "כיכר החטופים" ברחבת מוזיאון תל אביב ומפגינים למען שחרור החטופים משבי חמאס. "אין ספק שהמצב כיום גורם לרגרסיה, עד כדי כך שאין לי כוח נפשי להשתתף בהפגנות הללו. אני לא יכול ללכת. לא יכול לראות את המשפחות בסבל שלהן", הוא אומר. "ועדיין אני מחובר לחדשות, מחכה שתגיע בשורה טובה". 

יזהר דמארי ותיעוד החזרה מן השבי הסורי. צילום ורפרודוקציות: איל יצהר
"השינה שלי תמיד רופפת, אבל עכשיו יותר מתמיד. זה זורק אותי אחורה ומציף דברים יותר מכפי שהיה בעבר, כי נושא השבי קיים ומדובר כל הזמן. אני שומע את הראיונות עם חטופים שחזרו ואת העדויות על פגיעות מיניות והתעללויות. זה מעורר דמיונות מאוד קשים ומשאיר אותי ער"

מאפס למאה

אחותו של דמארי, אורנה לניאדו, מתגוררת לא רחוק ממנו, ברמת השרון, עם בעלה יורם לניאדו, שנשבה אף הוא ביום כיפור. "אנחנו משפחה של גם וגם. אני ישבתי במצרים ויזהר בסוריה", אומר לניאדו. כיום הוא אב לשלושה וסב לשמונה. בעבר עבד כעצמאי.

"לא טיפלו בנו, לא הסתכלו עלינו. אחרי מלחמת המפרץ נפלתי והפסקתי לעבוד", הוא אומר בביקורת. "לבי עם החטופים, כל הזמן, כל יום, וכל שעה קשה יותר מהשעה הקודמת. אתה לבד, קשור, נעול בתא בודד, לא יודע מתי תצא. בתקופה הראשונה בשבי חשבתי כל הזמן שזה חלום רע, לא האמנתי שזו המציאות. גם החטופים בעזה לא יודעים מה קורה איתם. תלשו אותם מהשקט ומהשלווה. הם עברו מאפס למאה. אני חש אותם וזה מחזיר אותי לתקופה ההיא. יש מחשבות שאני מנסה להתרחק מהן, אבל זה חוזר אליי. זה בדנ"א שלנו, זה לא עובר".

לניאדו מספר כי כשביקר עם אשתו בכיכר החטופים – לא יכול היה לדבר עם המשפחות. "הרגשתי שזה לא מתאים. אלה אנשים שנמצאים כרגע בשאול, לא יכולתי לעודד. אין להם נחמה עכשיו", הוא אומר. "אפילו אדם בבית סוהר יודע מתי הוא ישתחרר וגם איך הוא יחזור. הם לא יודעים מתי החטופים יחזרו וגם לא איך - בחיים, בארון, בלי יד, בלי רגל". 

"אני מרגישה שעם השנים הטראומה שככה, ואז, כשקרה הטבח הנורא הזה, היא התפרצה מחדש", מספרת אורנה. "יום אחד פרצתי בבכי בבית. בכיתי כל כך. בשבוע הראשון יזהר שלח לי הודעה שהוא רואה את משפחות החטופים בטלוויזיה ובוכה, ושעכשיו הוא מבין את אמא ואותי; את מה שעבר עלינו. זה הציף את הכול. ועדיין, יש כאן הבדל עצום כי מדובר גם בילדים, נשים וזקנים שנשבו. אני משתתפת כבר הרבה שנים בסדנת נשות שבויים בנט"ל ויש לי אוזן קשבת. מהמקום הנמוך שבו היינו כשהם היו בשבי, התמודדנו ושמרנו על שגרת חיים. ממקום כזה אפשר לצמוח". 

דמארי שירת כ-40 שנה במילואים, כמודיע נפגעים של קצין העיר תל אביב. "הייתי שותף במאות הודעות למשפחות של נופלים ופצועים. בתחילת המלחמה הנוכחית הודעתי שאני מוכן להתנדב במערך", הוא מספר. "תיעזרו בטיפול מקצועי ככל שאתם יכולים", הוא אומר כשהוא נשאל מה המסר העיקרי שלו לחטופים שחזרו. "תנצלו את המשאבים שהמדינה תעמיד לרשותכם. אל תנסו להתמודד לבד, כי זה יהיה עוד יותר קשה".

למשפחות החטופים שעדיין מוחזקים בעזה, הוא אומר: "תהיו חזקות. תפעילו את כל מי שאתן יכולות כדי שהדברים יקרו יותר מהר". 

יורם לניאדו ותיעוד מהשבי המצרי והחזרה ממנו. צילום ורפרודוקציות: איל יצהר
"לבי עם החטופים, כל הזמן, כל יום, וכל שעה קשה יותר מהשעה הקודמת. אתה לבד, קשור, נעול בתא בודד, לא יודע מתי תצא. בתקופה הראשונה בשבי חשבתי כל הזמן שזה חלום רע, לא האמנתי שזו המציאות. אני חש אותם וזה מחזיר אותי לתקופה ההיא"

לפסל את הטראומה

"כשביקרתי בכיכר החטופים ניסיתי לחזק את המשפחות", אומר אמנון שרון. "אמרתי להן שעד שלא אומרים משהו אחר, צריך לחשוב שהתוצאה תהיה חיובית וטובה. לא כדאי להקשיב לשמועות, הן יכולות להרוס משפחות. כשהייתי בשבי הגיעה לבלה אשתי ולאמא שלי שמועה שרצחו את כל השבויים בסוריה. והנה אני פה".

בחודשים האחרונים, שרון מבקר פצועים מחיל מהשריון שמאושפזים בבתי חולים. "אני מספר להם שהתפוצצתי בטנק, הייתי פצוע קשה עם כוויות איומות, ואחר כך בשבי שברו לי את העצמות עד שכל הגוף שלי היה מרוסק. ואז אני מראה להם שאני בסדר, שהשתקמתי, שהחיים יכולים להיות יפים". 

למרות הפציעות הקשות עמן חזר מהשבי, הנכות והפרופיל הנמוך שנקבע לו, שרון חזר לצבא. לימים שירת כמג"ד סדיר בשריון, כמח"ט מילואים וכמפקד פו"ם (פיקוד ומטה). על השבי, הוא אומר, לא סיפר דבר מאז שחזר ובמשך 14 שנה. בהמשך הוכר כפוסט טראומטי על ידי משרד הביטחון. בהדרגה החל לספר על קורותיו באותה תקופה. במשך חמישה חודשים היה כלוא לבד, בצינוק, בחושך. גם כשצירפו אותו לאגף עם שבויים נוספים, שוביו הקפידו לשים שק על ראשו.

"למדתי לחיות לצד הטראומה", הוא ממשיך ומספר כי במרוצת השנים העביר סדנאות שבי ושיעורי הישרדות ביחידות מיוחדות בצה"ל. כיום הוא משמש כמאמן שיקומי בבית החולים רעות. לדבריו, במלחמה התקשר אליו מפקד שאירח אותו בעבר להרצאה ביחידתו. המפקד סיפר שחייליו, הנמצאים בעזה, מזכירים פרקטיקות של התמודדות שלמדו משרון. "אז עכשיו אני גם בעזה, מחזיק יד למישהו", הוא אומר בהתרגשות. 

לימים מצא שרון מרפא לנפש באמנות. הוא מפסל בקביעות בסדנה בבית הלוחם. לאחרונה פיסל את דמותם של שירי ביבס ושני בניה הקטנים, הג'ינג'ים, כפיר ואריאל, שנחטפו לעזה. אביהם, ירדן, נמצא אף הוא בידי חמאס, אך מוחזק בנפרד מהם. "המשפחה הזאת קורעת לי את הלב", הוא אומר. "יש לי תשעה נכדים, כולם ג'ינג'ים". 

את הפסל הציב בתערוכה המבוססת על זיכרונותיו מהשבי. להבדיל אלפי הבדלות, בתערוכה מוצב גם פסל ובו דמות החוקר הקשה ביותר שהיה לו בשבי. "קראתי לו 'עיני נשר'", הוא מספר. "מאז שחזרתי מהשבי, אני מתעורר בכל לילה בשלוש לפנות בוקר ולפעמים רואה את הדמות שלו עומדת ליד המיטה שלי. התברר לי שיש עוד פדויי שבי שמתעוררים בדיוק בשעה זו. הגענו למסקנה שזה היה הזמן שבו השומרים החליפו משמרות ולאחר מכן הם היו מפרקים אותנו. מאז ששמתי את הפסל של החוקר בתערוכה, הוא הפסיק לבוא אלי".

אמנון שרון, שהיה בשבי הסורי, והפסל (למטה) שהכין של שירי ביבס ובניה כפיר ואריאל. צילומים: איל יצהר
"מאז שחזרתי מהשבי, אני מתעורר בכל לילה בשלוש לפנות בוקר ולפעמים רואה את הדמות שלו עומדת ליד המיטה שלי. התברר לי שיש עוד פדויי שבי שמתעוררים בדיוק בשעה זו. הגענו למסקנה שזה היה הזמן שבו השומרים החליפו משמרות ולאחר מכן הם היו מפרקים אותנו"
"המשפחה הזאת קורעת לי את הלב", אומר שרון, "יש לי תשעה נכדים, כולם ג'ינג'ים"

"לילדים שלי לא היה עם מי לדבר"

אל"ם (במיל') ד"ר מיכאל (מיכי) זייפה, שנפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור, הוא מאנשי המילואים המבוגרים ביותר שמשרתים במלחמה הנוכחית. בגיל 78 הוא משמש כמפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי במפקדת קצין רפואי ראשי. "אין מצב שיקרה משהו במדינת ישראל ואני לא אהיה שם", אומר זייפה, שגויס בתחילת המלחמה. "לפני כמה חודשים סגרתי 60 שנה בצבא. עבורי זו המלחמה התשיעית. אני מנסה לדמיין מה החטופות והחטופים עוברים מול מה שאנחנו שעברנו, אבל המכנה המשותף הוא רק חלקי. אנחנו היינו בצבא, במלחמה. ידענו על האפשרות להיפצע, למות וליפול בשבי. כאן מדובר באזרחים שנשלפו מהמיטות, שלא היו מוכנים בשום צורה לאפשרות שיראו את האויב מול העיניים. זו טראומה קשה הרבה יותר".

"בסוף, שבי זה שבי זה שבי", הוא מוסיף. "אתה מאבד את החירות, הרצונות והשליטה על חייך. מהבחינה הזאת - אתה נמחק. עוברים עינויים, אין אוכל, מנותקים מהעולם, החשש לחיים מלווה אותך בכל דקה. אני הייתי זרוק בצינוק, כפות בידיים, ברגליים ובצוואר, כמו בעל חיים שמוכן לשחיטה. אין לי הסבר למה נשארתי בחיים. ועדיין, מבחינה נפשית, לא הייתי שבוי. במחשבות הייתי בבית, באוניברסיטה, עם הוריי ועם המשפחה באולם הקונצרטים. בנפש השובים לא יכולים לשלוט והגנתי עליה. שוחררתי אחרי שישה שבועות. עם השנים שיקמתי את עצמי ולמדתי לחיות במקביל לטראומה. במקרה שלי, הטראומה חיזקה בי המון צדדים". 

דמארי, כמו מרואיינים אחרים בכתבה, מציין לטובה את פעילותו של אגף השיקום בראשות לימור לוריא. לדבריו, לאורך חודשי המלחמה האגף יוצר קשר עם פדויי השבי, מתעניין בשלומם ובודק אם הם זקוקים לסיוע. "אחרי שנים רבות שבהן פדויי שבי נעזבו לנפשם, 25 שנה שבהן לא היה איתנו שום קשר - המצב השתנה", הוא אומר. "החילות השונים בצה"ל אימצו את פדויי השבי ואגף השיקום מפתח שירותים שונים וחדשים, כמו טיפולים משפחתיים. לילדים שלי לא היה אז עם מי לדבר". 

"אני אומר למדינה: אל תשכחו את החטופות והחטופים שחזרו אלינו מהשבי", מדגיש פרופ' עורי שגם מייעץ למטפלים ולמטפלות במשפחות החטופים. "במחקר שערכנו על פדויי שבי מיום כיפור למדנו שדברים יכולים להתעורר גם אחרי שנים רבות, בהיבטים מגוונים: נפשי, פיזי, משפחתי, תעסוקתי, גופני. צריך לעשות מעקב וללמוד מניסיון". 

ד"ר מיכאל (מיכי) זייפה שהיה בשבי המצרי ומשרת גם כיום במילואים בגיל 78, כמפקד גדוד שירותי הדם המטכ"לי. צילומי ארכיון: אלי תבור
"אני מנסה לדמיין מה החטופות והחטופים עוברים מול מה שאנחנו שעברנו, אבל המכנה המשותף הוא רק חלקי. אנחנו היינו בצבא, במלחמה. כאן מדובר באזרחים שנשלפו מהמיטות, שלא היו מוכנים בשום צורה לאפשרות שיראו את האויב מול העיניים. זו טראומה קשה הרבה יותר"

בסיכון גבוה, גם למחלות

הניסיון שעליו עורי מדבר הוא פרי מחקר ייחודי וממושך שמתנהל באוניברסיטת תל אביב מ-1992 ועד היום, ובו בודקים את מצבם הגופני והנפשי של פדויי השבי ממלחמת יום כיפור. את הגל הראשון ופורץ הדרך של המחקר הובילו עורי, פרופ' זהבה סולומון ופרופ' יובל נריה. סולומון היא גם חברה במועצה הלאומית לפוסט טראומה, שייעצה למשרד הבריאות על אופן קבלת החטופות והחטופים ששוחררו מעזה.

סולומון, מומחית לטראומה ולאפידמיולוגיה פסיכיאטרית וכלת פרס ישראל בחקר עבודה סוציאלית, מובילה את המחקר עד היום. "שבי לא הולך לשום מקום", היא אומרת. "באופן בלתי נמנע, דמיון לחוויה טראומטית תמיד יעלה רגישות ופגיעות. במלחמה הזאת יש אזכורים ברורים של דמיון לחוויה שפדויי השבי מיום כיפור עברו ואצל חלק מהם מתרחש מצב של ראקטיבציה, כלומר הדברים מתעוררים מחדש, הגם שקרו לפני 50 שנה. הנושא של שבי, להיות חטוף, נתון לחלוטין לגחמות של השובים, בסביבה אגרסיבית מאוד, לפעמים לגמרי לבד, הוא נושא מדובר מאוד בשיח הציבורי וזה מחזיר אותם לאותה תקופה. זה כמו פצע או שבר שלוחצים עליו ומרגישים את האזור הפגוע". 

עשרות שנים של מחקר מלמדות על תוצאות ארוכות טווח של שבי, וביניהן: סיכון מוגבר להפרעה פוסט טראומטית ולתחלואה פסיכיאטרית נלווית (למשל, שיעורים גבוהים מאוד של דיכאון וחרדה), תחלואה סומטית (מחלות המושפעות או נובעות מגורמים נפשיים), הזדקנות בטרם עת (במחקר נמצא בין היתר כי גברים יחסית צעירים חלו במחלות שאופייניות לקשישים) והממצא הקשה מכולם - תמותה מוקדמת. 

צילום: רויטרס
פרופ' זהבה סולומון: "טראומת הבגידה, התחושה שאנחנו מופקרים לגורלנו, חזקה מאוד עכשיו. אנשים שביום כיפור שירתו על גדות התעלה ובמעוזים חשים את אותם דברים שהתצפיתניות ותושבי העוטף חוו ב-7 באוקטובר. התחושה החזקה של ההפקרה פוצעת באופן חד"

למרות ממצאי המחקרים, שהובאו לידיעת משרד הביטחון, לאורך 50 שנה לא השכילה מדינת ישראל להכיר בטראומה של פדויי השבי ולהעניק להם הכרה וזכויות מותאמות . עתירה שהם הגישו באמצעות עמותת ערים בלילה לבג"ץ דורשת להכיר במחלות שונות בהן חלו ככאלה הנובעות מהשבי. "הנזק הבריאותי שנגרם בשבי הוא מפושט, רב פנים ועמוק", כתבה סלומון ב-2015 בעקבות שורה של ממצאים שהראו קשר מובהק בין השבי והטראומה למחלות מסוימות. "פדויי שבי הם קבוצת סיכון גבוהה לא רק לתחלואה פסיכיאטרית, אלא גם לתחלואה סומטית, ובכלל זה מחלות לב, סרטן, סוכרת, יתר לחץ דם ותסמונת מטבולית". 

"טראומת הבגידה, התחושה שאנחנו מופקרים לגורלנו, חזקה מאוד עכשיו", ממשיכה סולומון בהתייחס למצב הנוכחי. "אנשים שביום כיפור שירתו על גדות התעלה ובמעוזים חשים את אותם דברים שהתצפיתניות ותושבי העוטף חוו ב-7 באוקטובר. התחושה החזקה של ההפקרה פוצעת באופן חד. אנחנו רואים היום, 50 שנה אחרי, את הנזקים שלה. גם נושא התקיפות המיניות, שהיה מושתק מאוד לאורך השנים, מגרה את הטראומה. אנחנו יודעים שגם שבויים מיום כיפור עברו תקיפות מיניות. אנשים שהותקפו התביישו והסתירו את זה, חלקם לא רצו לספר על כך אפילו לבנות הזוג שלהם. היום מדברים בעיקר על נשים חטופות שעוברות תקיפות מיניות, עוד מעט ידברו גם על גברים". 

לדברי סולומון, פדויי השבי מיום כיפור נמצאים כיום "בגיל שבו מתרופפות הרבה הגנות. רבים נמצאים בפנסיה, פחות עובדים, פחות עסוקים, וחלקם חשים קירבה למוות. מתרחשים יותר תהליכים של חשבון נפש. זה גיל שמאפשר לחולשות לפעול". 

כמי שמכירה מקרוב מאוד את ההתעלמות, השתיקה וההדחקה שהמדינה – וחלק מהציבור - נקטו אל מול פדויי השבי מיום כיפור וכלפי הלומי קרב בכלל, אומרת סולומון כי "כיום אפשר לראות שינוי בעמדות כלפי נפגעי הטראומה. החברה הישראלית עשתה מעבר מטראומטופוביה, הכחשה והתעלמות, לחברה חומלת שמכירה במצוקות פוסט טראומטיות ומאפשרת טיפול בהן". 

המאבק המשפטי

גם אחרי 50 שנה, ממשיכים להיאבק על הזכויות

בשנת ה-50 למלחמה החליטו פדויי השבי ממלחמת יום כיפור לקחת את מדינת ישראל לבית המשפט, למאבק אחרון, כך הם חשים, על זכויותיהם ועל ההכרה בסבלם. זאת, אחרי עשרות שנים של עוולות וסחבת שבהם נקטה המדינה. 

עמותת "ערים בלילה", המיוצגת בהתנדבות על ידי עו״ד בעז בן צור, עו״ד אלעד פלג ועו"ד הדר גולדשטיין, עתרה לבג"ץ בספטמבר 2022 בדרישה שיורה למשרד הביטחון להגדיל את התגמול החודשי לפדויי השבי ולהכיר במחלות שונות שבהן חלו ככאלה שנגרמו בעקבות השהייה בשבי ובעקבות הטראומה. 

במאי שעבר קיים בג"ץ דיון בעתירה בראשות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, השופטת אסתר חיות. בעקבות הדיון, הודיע משרד הביטחון בסוף ספטמבר כי מעתה יוכרו 19 מחלות ככאלה שנגרמו כתוצאה מהשהות בשבי, ובמסלול מהיר - כלומר ללא צורך בוועדה שמטרתה לאשש קשר סיבתי בין השבי למחלה. בין המחלות שהוכרו: מחלת לב, מחלת כלי דם, מצב דיכאוני וחרדתי, דלקת פרקים ועוד. 

יגאל כוחלאני, יו"ר עמותת "ערים בלילה", מספר כי בחודשים האחרונים התקיימו פגישות בין נציגי אגף השיקום לנציגי פדויי השבי על שני נושאים כבדי משקל שנותרו במחלוקת: הגדלת התשלום החודשי ודרישתם רבת השנים של פדויי השבי להכיר גם במחלת הסרטן ובמחלת הסוכרת. חרף הצהרותיו של משרד הביטחון בשנים האחרונות כי יקים ועדה שתבחן את נושא המחלות האונקולוגיות, הדבר טרם נעשה. 

יגאל כוחלאני. צילום: שלומי יוסף

חוק התשלומים לפדויי שבי מ-2005, שגם הוא התקבל אחרי מאבק ממושך, קובע תשלום חודשי בסך כאלף שקלים צמוד למדד (הסכום עומד כיום על כ-1,250 שקלים). פדויי שבי המוכרים כנכי צה"ל מקבלים תגמולים נוספים.